1. עניין לנו בשלוש בקשות לעיון חוזר שהוגשו על-ידי המבקשים על החלטות שניתנו על-ידי בית משפט זה, הראשונה מיום 12.9.04 והשנייה מיום 27.9.04, כאשר הבקשות הוגשו בנפרד בשם כל מבקש ומבקש, אך אוחדו על פי הסכמה בין הצדדים ונדונו כבקשה משותפת בפני בית משפט זה, כל זאת בשים לב לעובדה שמדובר באותן טענות שמועלות על ידי שלושת המבקשים כנגד אופן התנהלותו של ההליך המשפטי, במסגרת התיק העיקרי.
ראוי לציין כי מבקש 2 נעצר עד תום הליכים בהתאם להסכמתו לקיומן של ראיות, תוך שנשמרה לו הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בכל עת.
באשר למבקשים 1 ו-3 ביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים לאחר הוכחת קיומן של ראיות לכאורה.
המבקשים הועמדו לדין בגין כתב אישום נשוא חמישה אישומים המייחס להם עבירות של רצח, הריגה, ניסיון רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, פציעה בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק (מבקשים 1-2). סיוע לרצח, גרימת מוות ברשלנות וסיוע לאחר מעשה (מבקש 3). על החטלת המעצר בעניינם של שני המבקשים 1 ו-3 הוגש ערר לביהמ"ש העליון, והאחרון דחה את הערר בעניינם של השניים.
2. עוד ראוי לציין, כי בית משפט, במסגרת החלטתו להוראות על מעצרם של המבקשים 1 ו-3, התייחס לראיות לכאורה שקיימות בידי המאשימה, ועל פני עמודים רבים פירטתי טיבן של ראיות אלה לגבי כל אישום ואישום, התייחסתי לחלקם השונה של המבקשים בעבירות שמפורטת בכתב האישום, התייחסתי לראיות התומכות בהודעתו של עד התביעה העיקרי, קבעתי קיומה של עילת מעצר והוספתי וקבעתי שנסיבות המקרה המיוחדות ויוצאות הדופן, מהן נשקפת מסוכנות רבתי, מאיינות כל אפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר במקרה זה, כאשר ציינתי והדגשתי העובדה שמדובר בעבירות מהחמורות ביותר שמאחוריהן סיכון בדרגה גבוהה מאוד.
על החלטה זו הוגשו עררים לבית המשפט העליון, האחד בבש"פ 10734/04, שנדון על-ידי כב' השופט אדמונד לוי, ובו ניתנה החלטה מפורטת ביותר על ידי בית המשפט העליון, שבה חזר וסקר את טיבן ואיכותן של הראיות לכאורה שעומדת כנגד המבקש 1, קבע קיומו של פוטנציאל להוכיח הנטען בכתב האישום ובעיקר הטענה שעד התביעה העיקרי פעל בשליחותו של המבקשים 1 ו-3, הוסיף וקבע שבעניינו של המבקש 1 נשקפת סכנה מופלגת ומוחשית אם יתאפשר לו להתלך חופשי, ועל כן דחה את הערר שהוגש על ידו.
גם המבקש 3 הגיש ערר לבית המשפט העליון על החלטת המעצר, ערר זה נדון בפני כב' השופטת נאור בבש"פ 8960/04, שם דן בית-המשפט העליון לגבי חלקו של המבקש 3, האם יש להגדירו כמסייע לרצח, או מסייע לאחר מעשה, או סתם חוקר פרטי תמים, וקבע בסופו של דבר קיומן של ראיות לכאורה להיות המבקש מסייע בעבירת רצח, הדגיש את שתיקתו של המבקש כמאיינת הסבר מצידו, למול אותן ראיות לכאוריות, והוסיף וקבע שבנסיבות שכאלה, ובהתחשב בטיב וחומרת האישומים, אין מנוס מדחיית הערר וכך הורה לעשות.
3. ב"כ מבקש 1,
עו"ד פלדמן, טען בפניי כי חזקת החפות עומדת למבקשים כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית המשפט ואף שבית המשפט הורה על מעצרם עד תום ההליכים, הרי אין בכך משום סתירת חזקה זו אלא לכל היותר יש באותה החלטה כדי להגביל את חירותם עד להכרעה בתיק העיקרי ולזכותם עומד חוק יסוד שקובע שאין לפגוע בזכויותיו של אדם אלא למטרה ראויה. החוק קובע כי הארכת מעצר עד תום ההליכים תהיה ל-9 חודשים עם אפשרות הארכה בעתיד, כאשר כל החלטה בבקשה שכזו צריכה להיעשות רק לאחר הגשת בקשה על ידי המאשימה לבית המשפט העליון, ורק לאחר שבית המשפט העליון ימצא לנכון שנסיבות המקרה אכן מצדיקות הארכה שכזו.
בעניינם של המבקשים כתב האישום הוגש בחודש יוני 2004, כאשר ישיבת ההוכחות הראשונה נקבעה בפני ההרכב בראשות כב' השופט טימן רק לחודש נובמבר 2005, הוסיף וטען שמדובר בכתב אישום שכולל אישומים רבים, רשימת העדים כוללת כ-300 עדים, ועל כן המשפט צפוי להיות ארוך מאוד, שספק אם ניתן לסיים שמיעתו בפרק זמן ראוי, ולפיכך עתר הוא לשחרור המבקשים בנסיבות חריגות שכאלה.
עו"ד וישניא ועו"ד קואל, חזרו על טיעוניו של עו"ד פלדמן, אך ביקשו להדגיש את העובדה שבשלב זה מתקשים הם אף להעריך מתי יכול להסתיים משפטם של המבקשים, כאשר תחילתו של המשפט צפוי לעוד כשנה, ועל בית המשפט לשקול נסיבה חדשה זו ביחס לכל מבקש ומבקש, לפי חלקו בכתב האישום ולפי נסיבותיו האישיות, ואין לקבוע בעניין זה כלל גורף שמתייחס לכל המבקשים, אלא יש מקום לאבחן בין המבקשים כאמור.
עוה"ד עתרו לבית המשפט להורות על קבלת תסקיר מעצר בנוגע לשני מבקשים אלה, לצורך בדיקת חלופת מעצר הולמת, בקשה שנדחתה בעבר.
3. סעיפים 59-61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), מסדירים סוגיה זו של תקופת מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, כאשר ראוי לציין בעניין זה שהמחוקק מצא לנכון לקצר מתקופת המעצר שהיתה נהוגה בעבר באופן שקבע תקופת מעצר מקסימלית של 9 חודשים, במקום 12 חודשים שהיו מקובלים בטרם תיקון הוראות החוק, כאשר לצד תיקון זה הוסיף וקבע את סמכותו של בית המשפט העליון להאריך תקופת מעצר זו מדי פעם, כאשר אורכה המקסימלי של תקופת מעצר נוספת הינה שלושה חודשים, ומובן מאליו שאין מניעה להגיש מספר בקשות בעניינו של אותו נאשם.
ללמדך, שמטרת המחוקק בתיקון זה היא להבטיח את קיומו של הליך משפטי תקין אך מאידך מהיר בעניינו של נאשם שחירותו הוגבלה והוא נתון במעצר מאחורי סורג ובריח, כאשר המחוקק ביקש לקצר תקופה זו עד כמה שאפשר, ותוך שהוא מביע את רצונו ודעתו שראוי שבתי המשפט יזרזו את שמיעת משפטם של נאשמים שכאלה, עד כמה שאפשר.
בית המשפט העליון חזר וקבע בשורה ארוכה ביותר של החלטות, שהשימוש בסמכות הנתונה לו באופן בלעדי להארכת מעצרו של נאשם שכזה מחייבת הפעלת שיקול דעת ממשי, כפי שהדבר נעשה בכל בקשה שכזו, ובית המשפט העליון אינו מקל ראש שעה שהוא בא לקבל החלטה בבקשה שכזו, כאשר הוא בוחן גם את אופן התנהלות ההליך המשפטי בבית המשפט קמא, בוחן את חומרת העבירות, בוחן את שאלת המסוכנות וגם בוחן את הצפי של מועד סיום המשפט, ועוד שיקולים נוספים, כל זאת בטרם מתן החלטה בבקשה שכזו.
4. מקרה זה הוא חריג ויוצא דופן בהיותו כמעט מקרה ראשון שבו בית המשפט המחוזי נדרש להכרעה בסוגייה של עיון חוזר על החלטתו שלו, שעה שתחילתו של המשפט צפויה להיות כ-17 חודשים לערך לאחר הגשת כתב האישום, דהיינו 8 חודשים לאחר סיום תקופת המעצר בת 9 חודשים שנקבעה על ידי המחוקק כתקופה מקסימלית למעצרו של נאשם בגין הליך פלילי שמתנהל כנגדו, בטרם פנייה לבית המשפט העליון להארכת תקופה זו.
דומה שמקרה שכזה אף לא נצפה בתיאוריה על ידי המחוקק, כאשר הלכה למעשה המציאות מוכיחה לנו פעם אחר פעם שהיא חזקה יותר אף מכל מה שהמחוקק יכול היה לצפות או להתכוון אליו בשעת תיקונה של הוראת החוק.
בחינה ובדיקה של פסיקת בית המשפט העליון בסוגיה זו של הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים, מלמדת שדומה שמקרה זה הוא גם ייחודי עד שלב זה, במובן זה שעד היום לא נדונה בבית המשפט העליון סוגיה דומה, שעה שמדובר בתקופת מעצר כה ארוכה עד לתחילתו של משפט.
5. כבר נקבע במספר החלטות של בית המשפט העליון שכל בקשה להארכת מעצרו של נאשם מעבר ל-9 חודשים, מחייבת את בית המשפט לחזור ולבחון את ההצדקה להארכת המעצר, כאשר לשם כך על בית המשפט להשקיף על התמונה הכוללת העולה מתוך הנתונים, נתונים ישנים וגם חדשים שהובאו בפניו, כל זאת בזהירות וגם בשכל ישר, ובכל מקרה שכזה עליו להחליט אם גובר כוחן של הנסיבות המצדיקות את הארכת המעצר על השיקול של התמשכות משפט (ראה בש"פ 8207/04,
שניר מקייטן נ' מ"י; בש"פ 5068/02,
מ"י נ' כילני; בש"פ 9944/02,
מ"י נ' דעס).
דומה שאותה בחינה צריכה להיעשות על ידי בית משפט זה בבואו לדון בבקשת נאשם לעיון חוזר, כאשר על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את הנסיבות הרלוונטיות שעמדו לפניו בעת מתן החלטתו המקורית והצדיקו מעצר עד תום ההליכים, אך בד בבד גם את הנסיבות החדשות של התארכות המשפט, ובמקרה זה של המועד הרחוק מאוד שנקבע לפתיחתו של המשפט, כאשר ברור מאליו שכל עוד מועד זה לא ישתנה הרי המבקשים צפויים לשהות הרבה מעבר ל-9 חודשים הרבה מעבר לתחילת משפטם במעצר, ולנסיבה זו יכול להיות משקל לא מבוטל במניין שיקוליו של בית המשפט, עד כדי שינוי החלטת המעצר במקרים המתאימים.